(א) שמשיאתו שם רע בשכניו וא״ת למה לא אמר הטעם מפני שיוכל לומר אי אפשי באשה נדרנית דהא אמרינן לעיל בס״ס ע״ב ואם הוא אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה שהרי הוא היה לו להתיר וקיים לה מרצונו משמע הא אם לא היה לו להתיר כמו כאן א״צ ליתן לה כתובה מטעם שאי אפשי באשה נדרנית וי״ל דלא אמרינן שיכול לומר אי אפשי כו׳ אלא בנדרים של ענוי נפש או בנדרים של בינו לבינה שיש לו קפידא באלו נדרים אבל בשאר נדרים חוץ מאלו אין לו קפידא אם לא שיש טעם בדבר כמו הכא שמשיאתו ש״ר בשכיניו וכ״כ הר״ן בפרק המדיר ריש דף תק״ד וז״ל מיהו כי אמרינן דכי נדרה תחתיו אפי׳ בנדרים שהן חוץ מאלו (ר״ל שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין) יכול לומר א״א באשה נדרנית למ״ד היא נתנה אצבע בין שיניה דוקא בפרי עינוי נפש או בדברים שבינו לבינה אבל בדברים אחרים לא ונ״מ לדידן נמי דקי״ל הוא נתן בדברים אחרים אע״ג דלא שייך למימר הוא נתן לפי שאין בידו להפר אפ״ה אם בא להוציא צריך ליתן כתובה וראייה לדבר מדאמרינן לעיל במתני׳ ואלו יוצאין שלא בכתובה הנודרת ואינה מקיימת טעמא משום דאינה מקיימת הא אם מקיימת לא ואם איתא דאפילו בשאר דברים יכול לומר א״א באשה נדרנית אפילו במקיימת נמי כיון שנודרת תצא בלא כתובה ועוד ראיה מדאמרינן לעיל וכן היא שנדרה שלא תשאל כו׳ עד תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו ש״ר בשכיניו דוקא בהני משום האי טעמא אבל בנדרים אחרים לא עכ״ל:

(ב) יוציא מיד אחר ז׳ ימים דבר תמוה הוא לכאורה למה צריך להוציאה אחר ז׳ אף שתלאו בתשמיש מ״מ הל״ל שתהא מותרת בתשמיש מיד ולא תלך אל בית אביה ועד חדש ימים שאינה מקפדת יקיים אותה יתר מכן יוציא ויתן כתובה ע״פ מ״ש לעיל בדין הדרתה ממזונותיה ואפילו לאחר ל׳ יום לא היה צריך להוציאה ע״פ מ״ש התוספות ר״פ המדיר אהא דפריך שם הגמרא שכיון שמשועבד היכי מצי מדיר לה מזונותיה וכתבו התוספות ז״ל ואם תאמר ולוקי כגון דתלנהו למזונותיה בתשמיש דאמר יאסר תשמישך עלי אם אזונך וי״ל דאם כן לא הוה ליה למימר למשנה יתר מל׳ יוציא ויתן כתובה אלא לאחר ל׳ תהנה ותיאסר לב״ה שבת אחד ואח״כ יוציאנה וכה״ג פריך הגמרא לקמן אמאי דמשני כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש כו׳ ע״ש. ואם כן ה״נ הל״ל כיון שאינה מקפדת לילך לבית אביה חדש ימים ואנו קי״ל כשמואל דסבירא ליה דאפילו הדירה ממזונותיה יתר מל׳ יום ימתין ל׳ שמא ימצא פתח לנדרו אם כן עד ל׳ יום לא תלך לבית אביה ולא תיאסר בתשמיש ולאחר ל׳ שא״א לאוקמי אנפשיה מלילך אזי תלך ומאז תהיה אסורה בתשמיש ולאחר ז׳ ימים לאיסור תשמיש אזי יחוייב להוציאה ולא קודם לכן ובפרט מאחר שכתב רבינו לפני זה נדרה חדש אחד יקיים כו׳ דר״ל אף על גב דשמע בעלה ולא הפר לה וה״ה משום דעד ל׳ יום אין שם נדר עליו וא״כ ביתר מל׳ לשמואל יקיים אותה לז׳ ימים. בשלמא בנדרה היא ומלאתו בתשמיש דאמרינן נדרה עד חדש יקיים יתר מכן יגרש מיד ה״ט דעד חדש דאין דרכה לילך כלל אין כאן חלות נדר אבל יותר מחודש דיש קפידא בנדרה אף על גב דאפשר לה לילך וליאסר בתשמיש ז׳ ימים מ״מ אמרינן כיון דקיים לה יכולה למימר מיסנא סני לי ומ״ה יוציא מיד וכמ״ש לעיל בתלאתו קישוט ואכילת פירות בתשמיש וק״ל. ודוחק לומר דמיירי שאמר קונם עלי הנאת תשמישך מעכשיו אם תלך לבית אביך יתר מחדש ימים שבאומר מעכשיו כתבו שם התוספות דאסור בתשמיש מיד מטעם דבתנאי לא מזדהרי אינשי כו׳ ומש״ה מיד אחר ז׳ ימים לנדרו צריך להוציאה זה אינו דאם כן מאי איריא שהדירה יתר מחודש ימים אפילו לא הדירה אותה אלא ל׳ יום או פחות מזה צריך להוציאה מיד אחר ז׳ כדמוכח שם בתוספות דאף שאפשר למיקם נפשה ל׳ יום על ידי פרנס או בלי הילוך לבית אביה מכל מקום כיון דבתנאי לא מזדהרי חיישינן שמא יארע שתהנה ממנו או תלך לבית אביה ואם כן שמשה למפרע באיסור עם בעלה לכך אסורה לשמש מיד ומ״ה צריך להוציאה מיד אחר ז׳ לנדרו שהרי אסור מיד בתשמיש ע״ש ואם כן למה כתב רבינו כשהדירה אותה יותר מל׳ יום צריך להוציאה אחר ז׳ אפילו לא הדירה אלא ח׳ ימים צריך להוציאה אחר ז׳ וי״ל דס״ל לרבינו (ודומה לזה יש לדקדק מדברי ב״י ע״ש) דשאני הכא כיון דאין ביד הבעל להדירה ולמחות בידה מלילך לבית אביה אם לא שתלאה בתשמיש נמצא שתשמיש הוא עיקר הנדר לכן דינו כאילו הדירה מתשמיש סתם דקי״ל כב״ה דיוציאנה לאחר ז׳ לאפוקי בהמדיר את אשתו מלהנות לו דבידו להדירה משלו ולומר לה צאי מעש׳ ידיך במזונותיך וכדאוקימנא לה בגמ׳ ואף שהתוס׳ כתבו במקשן שלא עלה על דעתו אוקימתא דגמ׳ מ״מ שאני התם כשהדירה משלו שבידו להדיר ממנו כל אדם אלא שיש לה שיעבוד עליו מ״מ שייך שם נדר עליו ודוקא בהדירה יותר מל׳ יום ותלה בתשמיש דאל״כ אין כאן נדר והוינן אמרינן להו דישמשו מיד ולא תלך לבית אביה ל׳ יום וק״ל:

(ג) שאין כופין את האדם שיבואו אחרים ברשותו וכתב המ״מ עיקר הדברים שאם נראה לב״ד שהם מריעין ומצירין וגורמין לה קטטה עם בעלה הדין עמה ואם לאו לאו כל כמינה ובזה יפה כח הבעל מכחה לפי שהמדור הוא של בעל ואינה שלה ולפיכך אינה יכולה להוציאן ולמחו׳ על ידן אלא בטענה זו וכתב רש״א (בשם מהר״י נתיב כ״ג ח״ה כ״פ) ונוהגין להושיב ביניהן איש או אשה נאמנים ותדור עמהם להתברר ע״י מי נתגלגל הריב״ז:

(ד) אע״פ שהוא אומר איני מקפיד עליהן כו׳ נ״ל דמקפידתה תרתי קאמר אע״ג דלא הוחזקו בפריצות כמ״ש ברישא ונוסף ע״ז שהוא אומר שאיני מקפיד עליהן ובודאי לא יעשה להן כלום אפ״ה שומעין לה מפני שחששו חז״ל בקפידתה טפי מקפידת האיש וק״ל:

(ה) שם רע בשכונות אלו עיין בב״י בס״ס זה שמביא תשובת הרמב״ן על המכה אשתו ושאינו נאמן לומר שהיא מקללתו ועיין בס״ס קכ״ד בב״י ובדברי רמ״א שהאריך שם בזה: